מאירי על פסחים מ״ו

1 מי שצריך ליטול ידיו לתפלה ואין לו מים ראוי לו לחזר אחריהן עד פרסה ואם היה מהלך בדרך ימתין עד שילך לפניו פרסה אבל לאחריו אינו צריך לחזור אפילו מיל הא פחות ממיל חוזר כמו שביארנו בשני של ברכות ויש פוסקים כן אף לגבל ר"ל לעשות עיסתו בטהרה ולתפלה ר"ל לענין תפלה בעשרה וי"מ דברים אלו בדרכים אחרים וכבר ביארנו ענינם בפרק העור והרוטב:

2 הרבה עורות נאמר עליהם שהם כבשרן ליתן לעור אף בפני עצמו טומאת הבשר אם עבדן או אפילו לא עבדן אלא שהלך עליהן ברגליו כשהונחו לפני הדורסן שזהו תחילת עבודן כל שהלך עליהן ברגליו כדי עבודה והוא שיעור ארבעת מילין הופקעו מדין בשר וטהורים חוץ מעור האדם שאפילו עבדו לגמרי העמידוהו על טומאתו כדי שלא יהא אדם רגיל בכך וכבר ביארנוה בפרק העור והרוטב:

3 המשנה השלישית והכונה בה בקצת עניני החלק השני והוא שאמר כיצד מפרישין חלה טמאה ביום טוב ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירא אומר תטיל לצונן אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה אמר הר"ם כבר הודעתיך ששרפת קדשים ביום טוב אסור ובנטמאת העיסה חלה טמאה שיוציאו ממנה דינה שתשרף ואמר ר' אליעזר שיאפה הבצק כלו ולא יוציאו ממנה חלה עד תשלום אפייתה ואז תטול חלה מן החלות ותקרא לה שם וזה מותר כאשר ביארנו במסכת חלה ומניחין אותה עד מוצאי יום טוב ושורפין אותה ובן בתירא אומר מוציאין אותה עיסה ומטבילין אותה במים צונן ומניחים אותה שם עד שתשרף למוצאי יום טוב כי אסור לאפותה לפי שאין אופין ביום טוב אלא מה שראוי לאכילה והלכה כר' אליעזר:

4 אמר המאירי כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב פירוש ביום טוב של פסח שאילו היתה טהורה הואיל וראויה לכהן מפרישה ואופה לצורך כהן ונותנה לו אבל מאחר שהיא טמאה אינה ראויה לכהן אפילו לכהן טמא כמו שלמדוה ביבמות ע"ג ב' מבשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ואם יפרישנה ויאפה אותה נמצאת אפייתה שלא לצורך ולא אמרו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך אלא בדבר שיש בו צורך מצוה או לאיזה צורך היום בדבר השוה לכל נפש כמו שביארנו בראשון של יום טוב וא"ת שיפרישנה וישרפנה הוא או הכהן תחת תבשילו לאלתר אין שורפין קדשים ביום טוב והוא הדין שאין מאכילין אותה לכלב של כהן שאף זו ביעור הוא ואין מבערין קדשים ביום טוב כמו שביארנו בשני של שבת ועוד שאוכלי אדם בתרומה אין מאכילין אותם לבהמה בעוד שהם ראויים לאדם וא"ת שיפרישנה ויניחנה עד מוצאי יום טוב וישרוף הרי באה לידי חמוץ ואע"פ שאינה שלו וכבר התרת בחמץ של אחרים אמרו עליה בגמ' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כדידיה דמיא ושמא תאמר א"כ חמץ של הקדש האיך הותר להעמידו בביתו והרי יש שאלה בהקדש ויש כאן הואיל פירשו בו שבהקדש שלו ודאי אסור ולא נאמר אלא בשל אחרים שאין לו בהם שאלה ואע"פ שאפשר לו לפדותו אף כשתמצא לומר שיפדנו אינו שלו אלא של אחרים אבל בהקדש שלו הואיל ויכול לישאל עליו אסור שהנשאל עוקר את הדבר מעיקרו ונמצא שלו וא"ת שיפרישנה ויבטלנה קודם שתתחמץ כמו שאמרוה בפרק ראשון ז' א' בתלמיד היושב לפני רבו אין זה כלום שהרי משהפרישה אינה שלו כדי לבטלה ואם מפני שיכול לישאל עליה הרי אם נשאל אין כאן חלה וחזרה לטיבלה ועוד שאין הואיל זה נאמר להעמיד ברשותו מה שאינו שלו וא"ת שיתננה לכהן והכהן יבטלנה אפשר שאין כאן כהן מצוי ויש לחוש שעד שהוא מחזר אחריו תבא לידי חימוץ וי"מ שאין נתינה זו מוציאה מידי טבל הואיל ואף בלא טומאת התרומה יש בה צד אחר שאינה ראויה לכהן והוא מצד שעל כל פנים באה לידי חימוץ ונמצאת שאינה ראויה לא לו ולא לאורו ואין הדברים נראין הואיל ומ"מ בשעת הפרשה אין בו איסור חמץ וטומאת התרומה אינה מפסדת שהרי מ"מ טמאה על טמאה הפריש ומה שבידו לעשות כבר עשהו וא"ת שיפריש ויאפה הואיל ואי בעי מתשיל עלה וחזיא ליה אין זה כלום שהרי אילו ישאל עליה אין כאן חלה ולא הועיל כלום כמו שביארנו ועוד שאין הואיל זה נאמר לקולא ואע"פ שאומרין הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה וכו' שהוא קולא בזו לא אמרוה אלא מפני שאין שם חסרון מעשה אבל הואיל זה שצריך שאלה ועקירת הקדש מעיקרו מחוסר מעשה הוא ואין אומרין אותו לקולא כמו שביארנו בראשון של פסח שני:

5 וא"ת שיביא עיסה טהורה ממקום אחר ויטול ממנה כשיעור הצריך לטמאה ולטהורה ואח"כ יצרפנה עם זו על ידי חוט של פחות מכביצה מן הטמאה שאינו מטמא אוכלין ותהא הטהורה נוגעת באותו פחות מכביצה מצד אחד והטמאה נוגעת בו מצד השני כדי שתהא נטילתה מן המוקף ועל ידי כך הוא יכול להפריש מן הטהורה על הטמאה כמו שביארנו בראשון של חלה במשנה שביעית שבו הרי פסקנו שם הלכה שאין מפרישין מן הטהור על הטמא אלא צריך להפריש מן הטהורה לעצמה ומן הטמאה לעצמה ואף לדעת ר' אליעזר שהיה מתיר בדרך זה כמו שביארנו שם שמא אין לו עיסה טהורה וא"ת שילוש ויביא שמא אין לו קמח ועוד שעד שילוש עיסה אחרת באה זו לידי חימוץ שהרי על כרחך עיסה זו כבר נתגלגלה בשעה זו ונתחייבה בחלה מצד גלגולה ונמצא שכבר נילושה הרבה קודם לזו שאתה אומר שילוש עכשיו ונמצאת באה לידי חימוץ ונטמאת אחר חיובה שאם נטמאת קודם גלגולה אף הוא עושה קבין קבין ר"ל שלא בשיעור חלה שכך אמרו בשני של חלה מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ר"ל שלא תתחייב בחלה ואע"פ שנחלק בה ר' עקיבא לומר יעשנה על ידי טומאה ולא יעשנה קבין שכשם שהוא קורא שם לטהורה כך קורא הוא שם לטמאה נראין הדברים שאף הוא לא אמרה אלא בחול אבל ביום טוב יעשנה קבין וא"כ משנתנו בשכבר נתחייבה בחלה ואינו יכול להפקיעה בעשייתה קבין והוא שאמרו בתלמוד המערב מתניתין בשנטמאת אחר גלגולה אבל נטמאת קודם גלגולה יעשנה קבין ואע"פ שקצת מפרשים מצאוהו בירושלמי בהיפוך אף הם קורין אותה בתמיהה כמו שיתבאר למטה וחזר הענין לדין זה בעצמו אחר שכן כיצד יעשה:

6 ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה והוא שר' אליעזר סובר שכל שהוא מפרישה ממון שלו הוא ומוזהר עליה ולא משום טובת הנאה שיש לו בה ליתנה לכל כהן שירצה אלא מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלה ונמצא שהיא שלו למפרע והילכך לא יפריש אלא יעשה חלותיו ולא יקרא שם חלה לאחת מהן אלא אופה את כולן ונמצאת כל אחת ראויה לו ונמצאת אפיית כולן לצורך ואע"פ שמצינו לר' אליעזר במסכת ערכין פרק שום היתומים בסוגיית המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה שהוא סובר אין שאלה להקדש ואחר שכן אין כאן הואיל ואי בעי מתשיל עליה והיה לנו לומר שיפריש ויניח ואם החמיצה החמיצה שמא בהקדש הוא שאמרה כן משום פסידא דהקדש אבל בחלה הרי אם נשאל עליה חייב הוא להפריש על כל פנים ואין כאן פסידא והילכך אמרינן הואיל ואין לו תקנה אלא בשלא יקרא לה שם כלומר שאפשר להיות דעתו על אחת מהן לשם חלה אלא שלא יקרא לה שם או שמא לא תקרא לה פירושו לשום אחת מהן ופירושו לא יקרא לאותה עיסה שם חלה כלל עד שתאפה ואחר אפייה מפריש ונוטל פרוסה מכל אחת מהן או אחת על כולן מן המוקף ואין צריך צירוף סל שאין צירוף סל צריך אלא לעושה קבין קבין ולחייבה בחלה אבל זו שכבר נתחייבה דיו שיטלנה מן המוקף ומניחה עד מוצאי יום טוב ושורפה ולמדת שר' אליעזר סובר הואיל בין לקולא בין לחומרא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה לחומרא לעשותה ממונו לעבור עליה והואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה לקולא שלא להיותה אפייה שלא לצורך ומ"מ אינו סובר הואיל אי בעי מיתשיל עליה לקולא לומר שאע"פ שהפרישה יהא יכול לאפותה הואיל ואי בעי מיתשיל עליה שכל הואיל שהוא מחוסר מעשה אומרין אותו לחומרא אבל לא לקולא כמו שכתבנו:

7 ולענין ביאור יש שאין גורסין במשנה זו שתאפה מלשון נפעל דמשמע דקאי אחלה שהרי אינו יודע איזו היא אלא שגורסין שתאפה מבנין הקל ואאשה קאי כלומר לא תקרא לה שם חלה לאחת מהן כלל עד שתאפה כל הככרות ואחר כך תקרא שם לאחת מהן:

8 בן בתירא אומר תטיל לה צונן שהוא סובר הואיל ואי בעי מיתשיל לחומרא כר' אליעזר לעשותה ממון שלו אבל אינו סובר הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה לקולא ואף בלא קריאת שם אסור לו לאפות שעל כל פנים הוא אופה אחת שאינה ראויה לו ואף כשדעתו ליטול פרוסה מכל אחת שנמצאת רוב כל אחת לצורך מ"מ הואיל ואפשר לו למיפלגא בלישה הרי הוא עליהם בכלל אופה שלא לצורך ואע"פ שאמרו ממלאה אשה את התנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד בזו טעם הדבר מפני שהלחם נאפה יפה בזמן שהתנור מלא וכאן אין חלה אחת בין כמה חלות ממלאה התנור כל כך או שמא לא נאמר כן אלא במה שהוא יכול לאכול כל זמן שירצה אע"פ שאין צורך לו עכשיו אבל חלה טמאה שאינה ראויה לו לא תדע שהרי עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה הואיל ואפשר למפלגה בלישה ולא הותרה אפייתה מטעם מלוי התנור שאחר שאינה שלו ואינו יכול לאפותה אינו רשאי לטרוח בשבילה כלל כל שכן במה שאינו ראוי כלל הילכך נוח לו שיקרא שם לאחת מהן ותיאסר היא לבדה באפייה וישמרנה מחימוץ והוא שיטילנה בצונן וקרירות המים מונעתה מחימוץ וי"מ שיטיל עליה כל היום מים צוננין טיף טיף כנגד טיף טיף על הדרך שאמרו למעלה בדלף שהיה טורד כל היום כולו:

9 ור' יהושע אינו סובר הואיל אף לחומרא ואע"פ שיש שאלה להקדש כל שלא נשאל אין אומרין הואיל אלא שהוא סובר שיכול להפרישה ויניחנה ואם החמיצה החמיצה שאינה שלו ונמצא שאינו עובר כלל לא על הפקעת תרומה שהרי הפרישה ולא על החמץ שהרי אינה שלו ואע"פ שאין חיוב חלה עכשיו דבר תורה וא"כ היאך היא מפקעת מחמץ שהוא מן התורה מ"מ הואיל והפרישה הויא לה כהפקר ואם מפני טובת הנאה שיש לו בה שיכול ליתנה לכל כהן שירצה ואפשר שאוהבו של כהן עושה לו טובת הנאה כדי שיתננה לכהן קרובו כבר ביארנו בכמה מקומות שטובת הנאה אינה ממון והכהן אינו עובר שלא באה לידו והעיסה יצאה מידי טבל אע"פ שאינה ראויה לכהן שהרי טמאה על טמאה הפריש ואע"פ שאינה ראויה לכהן מ"מ מה שבידו לעשות כבר עשהו כמו שביארנו למעלה ואם מפני צד החמוץ הרי מ"מ בשעת הפרשה לא היה בה איסור חמץ כמו שביארנו למעלה שמאחר שחמץ לאחר הפסח אין איסורו אלא משום קנס מפני שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא אף זו מותרת לאחר הפסח מצד החימוץ אלמלא מצד הטומאה שהרי אחד מהם לא עבר בה בבל יראה ובל ימצא וזהו ביאורו של משנה:

10 ולענין פסק אין הלכה כר' יהושע מ"מ הא בר' אליעזר ובן בתירא נחלקו בה בגמרא ר' אומר הלכה כר' אליעזר ור' יצחק אמר הלכה כבן בתירא וגדולי הפוסקים פסקו בה כר' אליעזר ומביאין ראיה ממה שרבי פסק כמותו ואע"פ שפסק של תנאים אין חוששין לו כמו שאמרו במס' ב"ב ק"ל ב' אין למדין הלכה מפי משנה ולא מפי תלמוד נראה דוקא כשהשמועה והפסק נאמרים כאחת כלומר ר' פלוני אומר כך והלכה כדבריו אבל כל שבא לפסוק הלכה לבד למדין ועוד שאף כשתאמר אין למדין מ"מ ר' סובר כמותו והלכה כר' מחברו ואע"פ שבזו חבריו איכא דהא בן בתירא ור' יצחק אף הם רבים הם ומחברו אמרו מחבריו לא אמרו מ"מ אוקי גברא להדי גברא ר"ל בן בתירא כר' אליעזר ונשאר ר' אצל ר' יצחק וחברו הוא:

11 ואף הם הוסיפו עוד ראיה לפסוק כר' אליעזר בלשון זה והוא שאמרו ועוד דהא דר' אליעזר שייכא בהך אחריתי דר' אליעזר דאמר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה וכבר נפסקה בזו הלכה כר' אליעזר בהדיא נראה מדבריהם שהם סוברים שזו שבמשנתנו אחר שאפאן צריכין סל לצרפם שהרי דברי ר' אליעזר לענין צירוף הם אמורים והדברים מתמיהים שלא מצינו צורך צירוף סל לר' אליעזר אלא בלישה שלא נתחייבה העיסה בחלה מצד שאין בה שיעור כגון שעשאה קבין וכמו שאמרו שם בשני של חלה העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ולא סוף דבר ככרות הנושכות זו בזו כגון ככרות של בבל שהיו רחבות ועגולות כעין שלנו וכשמדביקין זו אצל זו בתנור נושכות זו מזו אלא אפילו כעכין והם ארוכים וקצרים שאין נושכין זה מזה בתנור הסל מצרפם ולמדנו שלא הצריך ר' אליעזר סל אלא שלא נתחייבה בחלה בעודה עיסה אבל משנתנו כבר פירשוה בנטמאת אחר גלגולה שכבר נתחייבה בחלה ומה צורך לסל ואם מפני שאין תורמין אלא מן המוקף הרי בתלמוד המערב אמרו בהדיא שלענין מוקף אויר הבית מצרפן ואע"פ שבענין תרומה טהורה כשהיא ניטלת על הטמאה צריך לחוט של בצק שיחברם כמו שכתבנו למעלה ואף כלי אינו מצרפם עד שיגעו זה בזה בזו אין הטעם אלא מפני שהוא מקפיד לערב טמאה עם הטהורה ואינה ראויה לבילה וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו והוא שאמרו בתלמוד המערב כל שאין מקפיד על תערובתו אויר הבית מצרפם וכל שמקפיד על תערובתו אין אויר הבית מצרפם ולתלמוד שלנו אף כלי בלא מגע אינו מצרפן הא טהורה על טהורה וטמאה על טמאה אויר הבית מצרפם וא"כ זו של משנתנו אין לה שייכות עם אותה של סל האמורה לענין צירוף כמו שביארנו אלא שאפשר שגדולי הפוסקים סוברים שאף לענין מוקף צריך סל וכן פסקוה רבים על סמך סברא זו והוא תימה ומ"מ מפרשים בדעת גדולי הפוסקים שהם סוברים בדברי בן בתירא במה שאמר תטיל לה צונן שהטעם מפני שהוא סובר שאין חלה אלא בעיסה אבל מכיון שאפאה ולא הפריש אין תורמין מן האפוי ועל דרך מה שאמרו בראשית הגז שאם לא הספיק ישראל ליתנו עד שצבעו פטור ואף בפאה היינו אומרים כן אלא משום דתעזוב יתירא כתיב כמו שביארנו בפרק הגוזל קמא ובזו פסקו כר' אליעזר לומר שיש תורת חלה אף בלחם ומענין זה הם אומרים שיש לה שייכות עם אותה של רדיית הפת ונתינתו לסל:

12 וגדולי המפרשים מצדדים להעמיד דבריהם בדרך אחרת והוא שהם גורסים בירושלמי שכתבנו למעלה בנוסח זה מתניתין בשנטמאת ואח"כ נתגלגלה גלגלה ואח"כ נטמאת יעשנה קבין הפך מה שכתבנוהו ומפרשים אותו בתמיהא כלומר מתניתין אפשר לעשות כר' אליעזר ברדייה ונתינה לסל בשנטמאת קודם גלגול שמאחר שנטמאת קודם שבא עליה חיוב חלה יכול לעשותה קבין ויצרפם בסל ואף ר' אליעזר כך הוא אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה אלא תלוש מעט מעט ותאפה ויצרף בסל ובזו אין אנו צריכים להואיל וכל חדא חזיא ליה אבל גלגלה ואח"כ נטמאת מה יכול לעשות וכי יעשנה קבין והלא אין עשייתה קבין מפקיעתה מחיוב חלה שכבר נתחייבה אלא בזו ודאי יעשה כדרכו ויאפה ויפריש אחת ועל זו הוצרכנו להואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה ונמצא שדברי ר' אליעזר כוללים שני דברים נטמאת עד שלא גלגל ולעשייתה קבין ונטמאת אחר גלגול ובאפייה כדרכו ומשום הואיל ומה שנזכר בו הואיל הוא לנטמאת אחר גלגול אבל לנטמאת קודם גלגול אין צורך אלא לעשיית קבין ולנתינה לסל לצרפם ונמצא שמקצת דבריו צריכים למה שאמר במקום אחר שהסל מצרפם לחלה ור' יהושע חולק בשניהם בעשיית קבין מפני שמפקיעה מחלה מפני שהוא סובר שאין הסל מצרפם לחלה ובאפייה כדרכה מפני שאינו סובר הואיל ומאחר שמקצת דבריו של ר' אליעזר מצטרפות עם צירוף סל שאמרו במקום אחר ונפסקה הלכה כמותו אף במקצת האחר הלכה כמותו ומ"מ כל שאפשר לו בעשיית קבין עושה שכל שהוא יכול לחזר לעשות הדבר בהיתר עושה:

13 זהו יסוד דבריהם של גדולי המפרשים בזו והדברים רחוקים ולא עוד אלא שאני תמה במה שכתבו שר' יהושע אינו סובר שהסל מצרפם לחלה והלא בגמ' אמרו ר' אליעזר אומר סל מצרפם ור' יהושע אומר התנור מצרפם ואם התנור מצרפם כל שכן סל ואם כן נמצא שר' יהושע לא חלק בצירוף סל ולא הוצרך בה להביא ראיה בזו על דברי ר' אליעזר ואף אם תפרש שהאומר תנור מצרפן פירושו ולא סל וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת חלה אית תניי תני סל מצרף ולא תנור ואית תניי תני תנור מצרף ולא סל מ"מ לר' יהושע יעשה קבין והתנור מצרף וא"ת שאין לו תנור אחד שיכללם ועל הדרך שאתה צריך לפרש תנור מצרף ולא סל אם לא נצטרפו בתנור אחד דבר רחוק הוא ומ"מ בזו נראה לי כמו שכתבנו למעלה שלא הוצרך להביא ראיה שלא לפסוק כר' יהושע שעל כל פנים הלכה או כר' אליעזר או כבן בתירא כמו שפירשו בגמרא ושמא בן בתירא חולק בצירוף סל ועליו הביא ראיה לפסוק כר' אליעזר ומ"מ הדברים יגעים ולא עוד אלא שקשה לפרש לדבריהם האיך הקשה לו ר' יהושע בגמ' הרי הוא אומר לא תעשה כל מלאכה ואם קבים קבים הוא עושה מאי מלאכה איכא ומ"מ אפשר להעמידה על החלק האחר והוא כשנטמאת אחר גלגולה ומ"מ ראיתי לקצת חכמי נרבונאה שפירשו בירושלמי שהזכרנו שהוא אמור לדעת ר' יהושע שמאחר שהוא אומר שמפריש ממילא מתיר הוא ללוש ולקטף כל העיסה והוא שאמר דוקא שנטמאת קודם גלגולה שמאחר שאין חלתה נאכלת לא תקנו הפרשתה אלא לבסוף ורשאי ללוש ולקטף אבל לאחר גלגולה שנמצא החיוב חל קודם הטומאה הרי חלה מעורבת בה שכיוצא בזה ודאי תקנו להפרישה מתחילה והאיך יקטף מה שחלה שאינה ראויה מעורבת בו וקטוף תולדת לש הוא אלא יעשנה קבין לא לפטר מחלה שהרי נתחייבה אלא יעשנה לחצאין עד שנתלה בכל חלק וחלק שאינו זה שהחלה מעורבת בו ויפריש אח"כ מכולה ויניחנה לשום חלה ולא יגע בה:

14 ואחר שטרחנו להעמיד דברי גדולי הפוסקים בדבר זה צריכים אנו לברר דבר אחר בפסק זה והוא שאף הם כתבו שמשנתנו בחלת הארץ שהיא מן התורה וכשהיא טמאה אינה ראויה לאכילה לא לגדול ולא לקטן אבל חלת חוצה לארץ שנטמאת או אף בלא נטמאת שהרי מ"מ טמאה היא הואיל ואינה אלא מדברי סופרים אינה צריכה כלום אלא קורא לה שם ואופה אותה לכתחילה ואוכל לה כהן קטן שאין חלת חוץ לארץ אסורה לכהן אלא למי שטומאה יוצאה מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה ומ"מ אם אין שם כהן קטן עושה כר' אליעזר כך כתבוה גדולי הפוסקים ומ"מ אחר שחלת חוצה לארץ טמאה היא הרי היא נטמאת קודם גלגולה ומוטב לעשותה קבין והסל מצרף וכן כתבוה גדולי הדורות ולדעת מה שפירשו גדולי המפרשים בדבריהם של גדולי הפוסקים אף אתה מפרש בדבריהם עביד כר' אליעזר בעשיית קבין שהרי כל עיסותינו טמאות הן ואף לעיקר הענין יש לתמוה על דבריהם שבמסכת בכורות כ"ז א' משמע שאף גדול אם טמא מת הוא אוכל בחלת חוצה לארץ אף בלא טבילה ואם הוא בעל קרי טובל ואוכל ולא אמרו שאסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו אלא עד שיטבול הא לאחר טבילה הכל מותרין בה:

15 ומ"מ יש מפרשים שהגדול צריך הערב השמש ונמצא שאינה ראויה לו ביום טוב עצמו ומתוך כך צריך לעשות כר' אליעזר ואינו כלום שהרי באחרון של חלה אמרו וטבול יום אוכלה וודאי על חלות האור נאמרה שאם תפרשה במקום שעושין שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן ושתפרשה על אותה של כהן הרי ודאי אותה של כהן מותרת היא אף לגדול ואף בשלא טבל לקירויו שהרי כל עצמה אינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה ואותה של אור היא עיקר ונשרפת שלא יאמרו תרומה טמאה נאכלת ואעפ"כ לא נאסרה אלא לגדול ושלא טבל הא כל שטבל אע"פ שלא העריב שמשו אוכלה ואין צורך לכהן קטן ולא לחלה אחרת:

16 ויש מפרשים שצריכין לכהן קטן מפני שהגדול חוששין לו לזיבה שטעונה שבעה נקיים וכדין האמור בצינורא של עם הארץ ואע"פ שבמסכת נדה י"ג ב' אמרו שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב ואין חוששין לזיבה שמא משום תקנת שוטה להאכילו בתרומה הקלו בה שאם תחוש לו לזיבה אין לו תקנה עולמית ואף גדולי המפרשים נוטים לדעת זה ונעזרים בה ממה שאמרו בבכורות כ"ו א' אמר רבינא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקיל לה בריש מסא ר"ל רחת הנקרא בלשון לעז פאלא ושדי ליה בתנורא ר"ל שישרפנה אלמא שלא התירה לגדול אף בטבילה וא"כ מה שאמרו שם בגדול טמא מת שטובל ואוכל ואמרו שם לית הלכתא כותיה אין הענין לומר לית הלכתא כותיה שיהא צריך טבילה כמו שעלה על דעתנו תחלה אלא לית הלכתא כותיה שיהא אוכל בתרומה אף בטבילה ולא משום טומאת מת ושרץ אלא משום חשש זיבה וא"כ כל שאין שם כהן קטן אע"פ שיש שם גדול צריך לעשות כר' אליעזר ואין אומרים הואיל ואי מקלע ליה כהן קטן כמו שאמרו הואיל ואי מקלעי ליה אורחים שלא אמרוה אלא בדיעבד ושלא ללקות עליה ועוד שכהן קטן מיעוטא הוא ודבר שאינו מצוי:

17 ומ"מ אף בשאין שם כהן קטן יש תקנה אחרת שלא הזכירוה גדולי הפוסקים והיא לאפותה על דעת שיבטלנה ברוב ויאכלנה הוא שהרי ביטול זה מותר לעשותו לכתחילה כמו שביארנו במסכת חולין והוא שאמרו במסכת בכורות שם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו וטעם הדבר פירשוהו קצת מפרשים מפני שאין איסורה שוה בכל המקומות אלא באותם הסמוכים לארץ ישראל ומתוך כך הקלו עליה אף במקומות שנוהגת בהם וזה שלא הזכירוה גדולי הפוסקים נראה הטעם מפני שהדברים מוכיחים שאין לו עיסה אחרת לבטלה בתוכה ואין בטול בדבר היבש אלא במין במינו ומ"מ י"מ שלא נאמר לבטלה ברוב אלא ביין ושמן וכמו שאמרו שם רב הונא בריה דרב יהושע כי מתרמי ליה חמרא דתרומה רמי תרי נטלי וכו' על דרך מה שאמרו בראש השנה י"ג ב' בענין צובר גרנו בתוכו לכל אין בילה אלא ליין ושמן ואין הדברים נראין וכן י"מ שלא התירו לבטלה אלא עם תרומה אחרת אבל עם חולין ולהאכילה לזר לא ואף זו אינה:

18 ומ"מ למדת ממה שכתבנו שכל שיש שם כהן קטן או גדול שטבל לקירויו לדעת קצת עושין חלה אחת ונותנין לו ואין צריך לעשות אחרת לשריפה ואם אין שם כהן קטן או גדול הטובל לקירויו מפרישים שתים אחת לאור והיא עיקר חלה ונקראת חלת האור ואחת ליתנה לכהן אפילו לגדול שלא טבל לקירויו ואוכלה כדי שלא תשתכח תורת חלה ונקראת חלת כהן וא"כ משנתנו בחלת ארץ ישראל היא שנויה ואם תפרשה בשל חוצה לארץ תפרשה בשאין שם כהן כלל:

19 ואם כן גדולי הרבנים שפירשוה בשל חוצה לארץ דוקא בשאין שם כהן ומ"מ הם סותמים את דבריהם עד שקצת חכמי הדורות מבינים מדבריהם שהם אמורים אף כשיש שם כהן קטן ולומדים מדבריהם שאף במקום שיש שם כהן קטן צריך לשתי חלות להיות האחת נשרפת ומביאין ראיה ממה שפירשו בתלמוד המערב טעם הנשרפת שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת וא"ת שאף אם יש שם כהן קטן או גדול הטובל לקירויו נאכלת הרי בארץ העמים היא ולא פקעה חששא זו כלל וא"ת א"כ האיך אמרו אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו שהרי חלת כהן אף בלא טבל מותרת לו הם גורסים תרומת חוצה לארץ ובפירות ובאים בה מטעם שמא לא הוכשרו ואע"פ שבמשניות אמרו על החלה וטבול יום אוכלה הם מפרשים אותה על חלת כהן ואף לשון המשנה נראה כן שכך היא ההצעה שלש ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר אמנוס שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן ופירשו בזה שמקומות אלו הם מאותם שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וגזרו עליהם טומאת ארץ העמים ולפיכך צריכה שתי חלות של אור יש לה שיעור של כהן אין לה שיעור מן הנהר ומאמנוס ולפנים ר"ל לפנים מן הים והוא חוץ לארץ עד שגדולי המחברים כתבו בה מאמנוס ולחוץ שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור של כהן יש לה שיעור וטעם הדברים בחלוף זה שמכזיב ועד אמנוס הואיל ונתקדשה בכבוש ראשון חלת ארץ ישראל היא ואעפ"כ הואיל ולא נתקדשה בימי עזרא ארץ העמים היא לענין טומאה ואם כן עושין שם חלה ראשונה בשיעורה והוא אחד מארבעים ושמונה ושורפין אותה ומפרישין שניה מדבריהם ונותנין אותה לכהן לאכלה ופירשו הטעם בתלמוד המערב שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת מצד הראשונה שנשרפת בלא טומאה ידועה ומאחר שזה מדבריהם אין לה שיעור אלא כמה שירצה ומאמנוס ולחוץ אף בסוריא אינה ארץ ישראל כלל ואין שם חלה אלא מדברי סופרים ואף זה הכל יודעין בטומאתה ומפרישין שתי חלות אחת נשרפת שלא יאמרו תרומה טמאה נאכלת ואחת לאכילה שלא תשתכח תורת חלה והואיל ושתיהן מדברי סופרים מוטב לרבות בנאכלת:

20 ונחזור לענין המשנה והוא שסמכו לזה וטבול יום אוכלה ואסורה לזרים כו' אלמא על של כהן אמר כן ומ"מ גדולי המחברים כתבו שאותה של כהן מותרת אף לזרים לזבים על הדרך שכתבנו למעלה ויש מפרשים שזו שמאמנוס ולחוץ מותרת לזרים לזבים אבל זו מכזיב ועד אמנוס דוקא לטבול יום וזו שאמרו וטבול יום אוכלה פירושו שמכזיב ועד אמנוס הא מאמנוס ולחוץ אף לזבים והוא שאמרו בבכורות ומפריש אחריתי ואכיל לה אפילו כהן גדול ויש יוצאין ידי שתי סברות אלו ומכריעים שאף בשיש כהן קטן עיקר המצוה בשתים שלא יאמרו טמאה נאכלת וכדי שלא תשתכח ומעתה גדולי הרבנים סוברים הואיל ושל אור עיקר אע"פ שמותרת לכהן קטן מ"מ מצותה בשריפה שלא יאמרו כו' והילכך אף במקום שיש כהן קטן עושה כר' אליעזר ולדעת גדולי הפוסקים הואיל ולקטן אין בו מיהא איסור אכילה מצד עצמה בפסח מיהא שאי אפשר בדרך אחרת אלא על ידי הדחק מותר להפרישה ולהאכילה לכהן קטן על הדרך שביארנו:

21 ולענין מה שכתבנו יש שאלה בהקדש ממה שכתבנו אתה למד שאנו מפרשים אותה אף בלא טעות וכן כתבוה גדולי הרבנים והוא שאמרו שכל הקדוש בדבור ובאמירת פה כגון נדר והקדש ותרומה יכול לישאל לחכם ולעקור את דבריו ומ"מ מקצת גאוני ספרד ומתלמידיהם של גדולי הפוסקים ראיתי שכתבו שכל שידע בחלה זו שאסור לאפותה והפרישה וקרא עליה שם קודם אפייתה אסור לאפותה ולהשאל עליה אינו יכול שהרי לאו טועה הוא ולא אמרו יש שאלה בהקדש אלא בטועה וכמו שאמרו הקדש טעות אינו הקדש ולדעת זה צריך לעיין למה אמרו הואיל ואי בעי מיתשל עליה הוה ליה כדידיה אחר שאין שאלה אלא במקום טעות ואפשר לפרש לדבריהם הואיל ואילו היה בה טעות נשאל עליה ואע"פ שאם אין כאן טעות אין שאלה מ"מ שמא לפעמים יש שם טעות ויכול לישאל עליו ועוד שהרי אף זה בעצמו טעות שאפשר לישאל עליו שאלמלא ידע שלא יוכל לאפותה וישאר חמץ לא היה מפרישה ומ"מ נראין הדברים כדעת ראשון כמו שיתבאר במקומו:

22 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

23 האופה מיום טוב לחול נחלקו בו בסוגיא זו רב חסדא ורבה רב חסדא אמר לוקה שאין לו טעם הואיל כמו שיתבאר ואע"פ שהתירו בית הלל קצת דברים מטעם מתוך כמו שביארנו במסכת יום טוב ואם אנו מתירים מטעם מתוך שהוא נאמר מענין לענין כגון מהוצאת דבר שבאוכל נפש להוצאת דבר אחר שאינו אוכל נפש כל שכן שהיה לנו להתיר מטעם הואיל שהוא נאמר על אותו דבר בעצמו ר"ל על הפת שאפאו שאפשר שהוא בעצמו ראוי לו מ"מ כשאנו מתירים במתוך אין אנו מתירין אלא לקצת צורך כמו שביארנו שם אבל כל שאינו מכוין לצורך אע"פ שאפשר שיבוא לידי צורך בכניסת אורחים אין מפקיעין ממלקות העושה דבר הנעשה שלא לשום צורך יום טוב משום הואיל והילכך לוקה ובהתראה ואע"פ שהתראת ספק היא שמא יכנסו לו אורחים הרי מ"מ התראת ספק שמה התראה וכשנתברר שלא באו לו אורחים ונעשית מלאכתו שלא לצורך יום טוב לוקה ואתה צריך לפרשה בזמן שמקדשין על פי הראיה שאין היום טוב ספק חול או שמא אף בזמן הזה שאין השני אלא מנהג ואופה בראשון לשני לו או לשלישי שהוא חול גמור ואחר שסעד שאין בו כונה לאכילת היום שאם כוון לאכילת היום אע"פ שמרבה ביתר מכדי צרכו לצורך מחר לדברי הכל אינו לוקה ואף כשנתברר שהוא מכוין בדבר זה בפרט למחרתו ושלא לצורך היום ושאף הוא אמרה כן בפירוש מ"מ כל שלא סעד ראוי הוא לו כך כתבוה רוב המפרשים אלא שלדעתי כל שאמרה הוא בפירוש יש לפקפק בה אף לקודם שסעד ורבה אמר אינו לוקה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה צורך היום הוא ואף לכשנתברר שאין לו אורחים ושהתראת ספק שמה התראה מ"מ צורך היום הוא:

24 וגדולי הפוסקים פסקו בה כרבה ממה שאמרו בסוגיא זו שמחלוקתם תלויה במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע של משנתנו דרבה דאית ליה הואיל כר' אליעזר ופירשו בה בהואיל דר' אליעזר הואיל ואי בעי מיתשיל עליה והדברים מתמיהים שהרי בגמ' משמע דמהואיל וכל חדא וחדא חזיא קאמר וכמו שהקשה רב פפא עלה דההיא דילמא עד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא דבעידנא דקא אפי לה חזיא ליה וכן שכשהיו מקשים עליו לומר שטעמו של ר' אליעזר אינו מטעם הואיל וממה שאמרו בברייתא אמר לו ר' יהושע לדבריך הרי עובר הוא משום לא תעשה כל מלאכה ואם איתא לימא ליה טעמא דידי משום הואיל ואם מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עליה היאך הופקע איסור אכילתו מטעם זה אחר שבשעת האפייה לא נשאל עליה אלא ודאי מהואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה קאמר אלא שנראה שגדולי הפוסקים לא דקדקו בפרטיו של הואיל אלא מאחר שמצאו שר' אליעזר סובר הואיל הוא הדין בכולהו ומפני שזה צריך להזכיר בפירוש המשנה תחילה תפשוהו לפי דרכם וודאי לא נתלו דברי רבה בדברי ר' אליעזר אלא מטעם הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה ומ"מ מאחר שרבה כר' אליעזר ופסקנו כר' אליעזר הלכה כרבה:

25 וגדולי תלמידיהם פסקו כרב חסדא או מפני שמפקפקין לפסוק כר' אליעזר או שלא לתלות דברי רבה בדברי ר' אליעזר וכמו שאמרו בגמ' עד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא התם דבעידנא דקא אפי לה כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה אבל הכא דלאורחים חזי לדידיה לא חזי לא ואין הדברים נראין שאין דברים אלו אמורים אלא דרך דחייה ומשא ומתן:

26 ומ"מ אם אמרה הוא בפירוש שלצורך חול הוא עושה וקבל התראתו על כך יראה לי לפסוק כרב חסדא הא כל שלא אמרה בפירוש אלא שכבר סעד והרואים מכירים שלצורך מחר הוא עושה והתרו בו הלכה כרבה וממה שאמרו בגמ' אמר ליה רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת כלומר שלדעתי אין כאן אלא איסור חכמים שטעם הואיל עושהו ספק ולא הזהירה תורה על הספקות ומאחר שאין כאן אלא איסור חכמים עירובי תבשילין מתירין אלא לדידך היאך עירוב מפקיע איסור תורה והוצרך רב חסדא לתרץ לו מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב ורבנן הוא דגזרי בהו שלא יאמרו אופין מיום טוב לחול ונמצא שאין העירוב מתיר אלא איסור חכמים והם דוחים את תירוצו מפני שהם סוברים שאף מן התורה צרכי שבת אין נעשין ביום טוב וכדקיימא לן בהכנה דרבה מדאורייתא ואם תמצא לומר שיש לחלוק בין הכנה הבאה מאליה להכנה שבידי אדם הם אומרים שאף בהכנה בידי אדם אסור מן התורה ממה שאמרו בשלישי של עירובין כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו נוטלו ובא לו בשני ומחשיך עליו אוכלו ובא לו והקשה לו והא קא מכין מיום טוב לשבת ותירץ מי סברת סוף היום קונה עירוב לא תחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה אלמא אף בדבר המוכן בידי אדם אין יום טוב מכין לשבת וא"ת מדברי סופרים הרי אמרו שם כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אלא אף מן התורה כן ואלמלא טעם הואיל לא היה עירוב מועיל בו:

27 זו היא שיטתנו ומ"מ יש אומרים שמן התורה ודאי צרכי שבת נעשין ביום טוב וזו של עירובין אינה אלא מפני שהוא כעין הכנה דממילא או מפני שאף מן התורה אין צרכי שבת נעשין ביום טוב אלא בדבר הראוי ליום טוב עצמו והנחת עירוב מיום טוב לשבת אינה ראויה ליום טוב עצמו שכבר קנה שביתה מערב יום טוב הא כל שראוי ליום טוב עצמו צרכי שבת נעשים ביום טוב מן התורה ורבנן הוא דאסרו ועירוב מועיל בה אף בלא טעם הואיל הא מיום טוב לחול אמינא לך דלא אמרי' הואיל כלומר שאין ראיה מכאן ולא עוד אלא שקצת מפרשים ראיתי סוברים שזהו המחלוקת בעצמו שנחלקו רבה ורב אשי בשני של יום טוב בטעם עירוב שלדעת רב אשי לכבוד יום טוב הוא נעשה וכדי שיאמרו מיום טוב לשבת אין אופין קל וחומר מיום טוב לחול אלמא מיום טוב לחול מיהא איסור תורה איכא ואין אומרים הואיל ולרבה לכבוד שבת נעשה וכדי שיברור מנה יפה לשבת ולא יתרשלו בו מצד טרדת היום טוב ולא לכבוד יום טוב שהרי מיום טוב לחול אין בו איסור תורה ומטעם הואיל והם נעזרים מכאן לפסוק שלא כרבה ומ"מ לדעתנו אף רב אשי אינו חולק בטעם הואיל ואעפ"כ הרי אף לרבה מלקא הוא דלא לקי מטעם הואיל איסורא מיהא איכא ואנו צריכים להשתדל שלא לבא לידי איסור ולמדת מ"מ לדעתם שאין מכאן ראיה לפסוק לא כרבה ולא כרב חסדא ומ"מ אף הם מודים שהלכה כרבה ומטעם שכתבנו תחילה וכתבו בה גדולי הדורות שאם התחיל לבשל סמוך לחשיכה עד שאם יכנסו אורחים לא תהא ראויה להם עד מוצאי יום טוב שהוא חול לוקה אף לרבה:

28 ושמא תאמר אחר שפסקנו כרבה האופה לצורך גוים האיך לוקה משום לכם ולא לגוים וא"ת בדברים האסורים שאין ראויים לאורח ישראל ומה תאמר באין מזמנין את הגוי ביום טוב מגזרה שמא ירבה בשבילו אלמא שהתוספת יש בו איסור תורה שאם לא כן הויא לה גזרה לגזרה ואם נפרש אף זו בדברים האסורים ודאי כך פירשוה רבים אבל אינו נראה לי כלל שמאחר שהוא אמרה בלשון הרבאה ותוספת ודאי בקדרתו הוא אומר ובדברים הכשרים אלא שאפשר לתרצה שלא נאמרה אלא לאיסור לבד לא למלקות או שמא אף למלקות ומפני שאין כאן הואיל שמאחר שהוא מזמן מכין הוא כמה שצריך לאותו שזימן ואף אם יכנסו לו אורחים אינו מניח אותם שזימן כדי ליתן לאורחים אחרים ולא עוד אלא שאין זה דומה להואיל הנזכר כאן בדברי ר' אליעזר שזו לעצמו הוא מתקן ובשעת עשייתו מוציא עצמו וכל אדם מן הכלל והרי זה כעין מה שאמרו בשני של יום טוב בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב מאי טעמא אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי קא שחיט אדעתא דישראל קא שחיט אבל נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב דכי קא שחיט אדעתא דגבוה קא שחיט וכבר כתבנו מענינים אלו במסכת יום טוב פרק יום טוב:

29 מאחר שפסקנו כרבה מי שיש לו בהמה מסוכנת וכבר סעד ואין לו בה שום צורך ליום טוב כל שיש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי שהוא קל שבבישולים מבעוד יום שוחטה ואע"פ שאין גומר בלבו לאכול מאחר שטעם הואיל עקר משם איסור תורה ולא נשאר שם אלא איסור סופרים במקום פסידא לא גזרו אף לכתחילה הא בבהמה בריאה אסור שאין טעם הואיל נאמר אלא בדיעבד ושלא ללקות ואם גמר בלבו לאכילת כזית אף בבריאה מותר אף לכתחילה אע"פ שלא אכל הואיל ובשעת שחיטה מיהא דעתו לאכול או להאכיל וכבר ביארנוה במסכת יום טוב:

30 כל שאנו פוסקים טעם הואיל לקולא דוקא בהואיל שאין בו חסרון מעשה כמו שכתבנו למעלה אבל הואיל שצריך למעשה אין אומרים בו הואיל לקולא אלא לחומרא ובענין הזה אין הלכה לא כרבה ולא כרב חסדא לרבה אומרין הואיל לקולא כל שאין בו חסרון מעשה כמו שכתבנו למעלה וכל שיש בו חסרון מעשה אין אומרים אותו אף לחומרא ולרב חסדא אמרינן הואיל לחומרא אף בחסרון מעשה ואין אומרים אותו לקולא אף במקום שאין בו חסרון מעשה כמו שיתבאר במסכת פסח שני פרק תמיד ס"ב א':